הרבנית ויקטוריה נסים

הצופה הליכות ביתה

————————

"חכמות בנתה ביתה" (משלי ט,א)

דברי הכתוב הזה יאים להיאמר על רעייתו של הרב, ויקטוריה ז"ל. מן הנשים הצופות הליכות ביתן היתה, בחן ובחסד כילכלה את מעשיה. כוח אירגון מופלא, הבנה חודרת לצורכי כל אחד ואחד מבני הבית, ובראש ובראשונה של אישה – הרב. במעשיה ובגישתה האירה את הלבבות וחיממתם, פילסה דרכים ועשתה את כל חלקי המשפחה לחטיבה אחת. ארבע בנות: רות, צופיה ואילנה; ושלושה בנים: בצלאל, מאיר ומשה. על כולם הניפה את ידה המחנכת, הדריכתם וכיוונה את דרכם (על הבת הראשונה, מרגלית, שנפטרה בעודה תינוקת בבגדד, בד' בטבת תרפ"ד – ראו: מן ההר אל העם, עמ' 28).

הנהגתה ואורחות חייה היו למופת לילדים והטביעו בהם חותם בל יימחה והערצה רבה לאם. מעולם לא דרשה את טובתה ותמיד הקדימה את הילדים ועשתה לרווחתם ולטובתם. תבונתה הרבה וערנותה לצורכי כל אחד ואחד, עשו פירות ומילאו את ליבה אושר ושמחה.

בראשית דרכה, בשנים הראשונות לעלייתה לירושלים, צריכה היתה היא לבדה לפקח על בניית הבית באיזור שמם (עתה רח' דוד ילין). גם בתחום גילתה כושר רב. התנאים היו קשים מאוד, והיא נערה צעירה עוסקת עם בעלי מלאכה שונים – יהודים ולא-יהודים – בדקה את מעשיהם, העירה ותיקנה, בעודה מנסה להתגבר על חוסר מים וחשמל. מכתבים מאותם הימים מעוררים רטט בלב למקראם: כיצד השכילה לעשות בעוד בעלה שוהה בבגדד, בכוח הרצון והכישרון. היא רדפה את השלימות ורחקה מכל דבר שיש בו רבב ופגם. (על פועלה בתקופה זו וציטוטים נבחרים ממכתביה – ראו: מן ההר אל העם, עמ' 28-29).

ואחרי לידת הילדים, כשהכסף לא תמיד היה מצוי – ידעה לכלכל את הבית בכישרון ובנועם עד שנחשב לבית אמיד שלא חסר בו דבר. מעולם לא קבלה על מחסור. רצונה היה להתגבר על הקשיים ולא להתכופף; וגם בעת שלא חשה בטוב – לא התלוננה, אלא כבשה את כאבה, ולא רצתה שיחושו בכל בני הבית וייגרם להם צער.

וכשנבחר אישה לכהן במשרת הראשון-לציון עמדה לימינו, דאגה את דאגותיו, שמחה בהצלחותיו ופתחה את ביתה לרווחה. בשבתות ובמועדים נהרו אל הבית קבוצות גדולות וקטנות מן הארץ ומן הגולה. את סדר הפסח ערכה כשאישים מסבים עמהםבאוירה מרוממת וברוח קדושה, כשהיא ניצבת על האורחים, ורבים מציינים שבחייהם מעולם לא היה כסדר הזה (על ה'קידושים' בשבתות בבית הרב נסים – ראו: מן ההר אל העם, עמ'  88-89; דברי תודה והוקרה של שר החוץ משה שרת על ליל הסדר בשנת תשט"ז בו השתתף – שם, עמ' 247).

כבוד האורחים יקר היה בעיניה ולא הביטה על דעותיהם והשקפותיהם. רצונה היה שהאורחים יחושו בטוב וכיבדה כל אחד ואחד בכבוד הראוי, ולא יצא אדם מפתח הבית והוא איננו מרוצה. הכל חשו בנועם אישיותה והליכותיה הנאצלות, ואין ספק שחלק נכבד יש לה במפעליו ובהצלחותיו של אישה.

הרבנית ויקטוריה, אף על פי שניחונה בכושר מנהיגות – הצניעה את עצמה. לא הופיעה בציבור כמי שיש לה חלק בפעולות הרב, ולא הקימה בימה לעצמה. מעייניה היו נתונים לכך, שפעולותיו ייטיבו עם הציבור ושתכניותיו תתגשמנה ותצלחנה.  מכאן שלא הצטיירה בעיני רבים כאישה העוסקת בצורכי ציבור. במקרים מעטים מחוייבת היתה להעביר על מידותיה. הופעתה היתה מליאה הוד, עדינות וחן. הקהל קיבל את פניה בכבוד ובחמימות.

אמונה טהורה וזכה היתה לה. לא החסירה יום שלא קראה בו מזמורי תהילים בנגינה ובטעמים בטהרת הדיוק ובקול ערב וחנון, וגם בכך נתייחדה. (בעקבותיה הצטיינה בכך גם בתה צופיה ז"ל. ראו בערך עליה).

כשנפטר הרב (בתשעה באב תשמ"א), היה  חשש שיועם זוהרו של הבית. אכן, שבר גדול היה, אבל הרבנית ויקטוריה, עם כל צערה ודאבון-ליבה על הסתלקותו של אישה – כבשה את יגונה בלבבה, וכלפי חוץ לא ניכר הדבר עליה. רצונה היה להמשיך במסורת הבית כימים ימימה ככל האפשר. ואכן, לא נעלה את פתח ביתה, וקשרי הידידות נמשכו. את כנפיה פרשה על ילדיה, ואותם היתה מכנסת מדי פעם בפעם לחוג עמה ועם בני המשפחה את החגים ולציין ימים מיוחדים.

חותמה על ביתה ועל ילדיה הוטבעו כה עמוק בקרבם, עד שהיתה בעיניהם לא רק אם – אלא כמי שאוצרת בקרבה אוצר של חוויות מיוחדות ונעלות, שאינה שומרת אותן לעצמה אלא כדי להקרין מהן על כל אחד ואחד מצאצאיה.

יקרו בעיניה הנכדשים והנכדות. ידעה את כל אשר נדרש להם, והביטה עליהם מרחוק מתוך הבנה ותחושה, ולא עשתה דבר שייראה כהסגת גבול. ידעה להעיר במקום אחד ולרמוז במקום אחר, והדברים הובנו – תוקנו במקום שהיה טעון תיקון ונעשו במקום שצריכים היו להיעשות.

עברו שבע שנים ומחצה מעת שנסתלק הרב לבית עולמו. אחד הבנים הקדיש לשמה ספר שחיבר ואהב – דור אחד בארץ, וכה כתב לאם: "מוגש למרת אמי ויקטוריה מב"ת [מנשים באהל תבורך], העמוד אשר בית אבא הגדול זצ"ל נכון עליו, בשלמי תודה ורוב חובה". בכך בוטאה ההוקרה לאם, עמוד הבית, בדבר אשר יישאר לדורות. שמחתה היתה רבה ביותר ורוותה בכך נחת.

לא יצאו ימים אחדים, והיא במלוא כוחה ועושה בתכניותיה – ביום י"ב במרחשון תשמ"ט, כטוב ליבה, הלכה לישון בחצות, ובבוקר כבר השיבה נשמתה לבוראה. נתקיימה תפילתה, ואשר איחלה לעצמה – בא לה. הסתלקותה בפתע פתאום, בעודה צופה למעשים – החרידה את הלבבות. צאצאיה הודמו, מאין יכולת לשאת את השבר.

קהל רב ומגוון ליווה אותה למקום מנוחתה בהר הזיתים. רבים רבים היו המנחמים, וכל אחד בפיו סיפור על תכונה יפה שלה או על מעשה טוב. ראייתו של פרופ' בנימין פרנקל אמרה, שחוויה גדולה לה ולבנותיה לבוא להתפלל בבית הכנסת של 'יד הרב נסים' בימי חג. הנהגתה ודרכיה של הרבנית, השרו חגיגיות ואצילות על המתפללות, ונוכחותה מילאה את כל חללו של הבית. עם הסתלקותה, הן חשו ריקנות ויתמות.

קצר המצע מהשתרע, מלספר על מעלותיה ולדבר בנועם אישיותה. ינון זכרה ויבורך.

(על פי: מאיר בניהו ושאול מייזליש, מן ההר אל העם – חייו ופועלו של הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב יצחק נסים ז"ל, תל-אביב תשנ"ג, עמ' 282-283. תמונות של הרבנית – שם, אחרי עמ' 96).

לתרומה