כ”ה כסלו (א’ חנוכה) תרנ”ו (1895) – נולד בבגדד [עיר הבירה של עיראק], לאביו הרב רחמים ב”ר שלמה-דוד ולאמו עמאם.
סיון תרס”ו (1906) – (בן 10), הוריו החליטו לעלות לארץ, לירושלים. האב נשאר בבגדד לחסל את עסקיו. הגיע עם אמו לירושלים על חמור, גרו ב’שכונת הבוכרים’.
ניסן-אייר תרע”ד (1914) – (בן 18), חזר לבדו לבגדד, כדי ללמוד שם תורה אצל גדולי הרבנים.
סיון תרע”ד (1914) – עבר ללמוד בישיבה של חכם שמעון אגסי מגדולי רבני בגדד, אשר קירב אותו על אף שהיה צעיר לימים.
חורף תרע”ח (1918) – (בן 22), החל לעסוק במסחר, חצי שנה שהה בעיר בצרה. הביא סחורה מהודו ומאנגליה.
חשון תר”פ (1919) – (בן 24), התחתן עם ויקטוריה [בת הרב יעקב אהרון, נכדת ר’ משה אחיו של אביו רחמים]. התפרסמה בצדקותה הרבה. נהיה למנהיג הבלתי רשמי של הקהילה היהודית, ייצג אותה כלפי פנים וחוץ. סייע בעלייה לארץ ישראל. הנהיג סדרים ותקנות בבתי הדין ובבתי המדרש.
ר”ח אלול תרפ”ד (1924) – (בן 28), עלה עם אשתו לארץ ישראל. הם החלו בבניית ביתם. הכסף שהביא מבגדד לא הספיק, לכן חזר לבדו לבגדד.
אייר תרפ”ה (1925) – (בן 29), חזר לארץ, סירב בתוקף לבקשת רבני ומנהיגי הקהילה בבגדד לשוב לעיר, הוא פתר מהארץ בעיות וסכסוכים שפרצו שם. במשך הזמן ביתו נהפך ל’בית ועד לחכמים’.
תרצ”ג (1933) – (בן 38), התבקש ע”י גדולי רבני העיר ובראשם הראשון לציון הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יעקב מאיר, להכריע בסכסוך שפרץ בירושלים, בשאלה – כיצד יש לחלק את כספי קופות הצדקה שבבל (עיראק) שנאספו למען עניי ארץ ישראל. הכריע – יש לחלקם לכל הנזקקים, ולא רק לעולים מעיראק. פסק ההלכה [שפרסם בקונטרס ‘כנגה צדקה’ (2 חלקים)], התקבל בהערכה ע”י כל גדולי הפוסקים. פסק זה הביא לקירוב לבבות בין העדות.
כ”ט שבט תשט”ו (1955) – (בן 59), בבית הכנסת ‘ישרון’ בירושלים התקיימו הבחירות לרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית הרביעית. נבחר לראשון לציון הרב הראשי לישראל, למרות שמעולם לא שמש ברבנות], יחד עם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
ו’ ניסן תשט”ו (1955) – הוכתר בבית הכנסת ‘ישרון’ בירושלים, בטקס רב רושם, לראשון לציון הרב הראשי לישראל ולנשיא בית הדין הגדול.
כ”ה ניסן תשט”ו (1955) – יצא לביקור הראשון ברחבי הארץ. היה זה במושבי העולים בפרוזדור ירושלים: קרית ענבים, אשתאול, ישעי, משואה ותעוז.
ד’ אייר תשט”ו (1955) – העביר לראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, עדויות שקיבל על המצב העגום בכותל המערבי והר הזיתים, ועל חפצם של ערביי העיר העתיקה לעשות שלום עם מדינת ישראל.
ט’ אב תשט”ו (1955) – פרסם מנשר לקראת יום הצום, בו קונן על כך שעברו 8 שנים מאז תקומת מדינת ישראל ורגל יהודי לא יכולה לדרוך ליד הכותל המערבי הנתון למרמס בידי הירדנים [נהג לפרסם מנשר כזה בכל ערב ט’ באב עד כיבוש הר הבית והכותל המערבי במלחמת ששת הימים, בכ”ח באייר תשכ”ז (1967)].
תשט”ז (1956) – רכש את בית המלון ‘סלויה’, בו הקים ‘בית מדרש לרבנים ולדיינים’ עבור הארץ והתפוצות. קבע תכנית לימודים מיוחדת ומגוונת.
עבר לביתו החדש ברחוב בלפור. הבית שימש מקום מפגש לגדולי הרבנים, אישי ציבור, פוליטיקאים, מלומדים ולעמך.
שבט תשט”ז (1956) – פנה ליו”ר קרן קיימת לישראל, ד”ר אברהם גרנות, בדרישה שיורה להפסיק את גידול החזירים בקיבוצים הלא דתיים שקמו על אדמותיה, הוא הבטיח להביא זאת לישיבת ההנהלה. מאחר והדבר לא נפסק, הרב נסים החליט שלא לפרסם, כמנהגו בכל ערב ראש השנה, קריאה ליהדות התפוצות לתרום לקרן קיימת לישראל. היו לכך הדים רבים בעולם. בנוסף לכך איים – בשל החשש שגידול החזירים בקיבוצים עלול להטריף את החלב, אזי כל קיבוץ שיגדל חזירים תוסר ממנו הכשרות של הרבנות הראשית, ו’תנובה’ לא תקבל ממנו את החלב.
כ”ד חשון תשי”ז (1956) – יחד עם עמיתו, הרב הרצוג פרסם הוראה דחופה, לומר לאחר תפילת שחרית ומנחה ‘אבינו מלכנו’ ותהלים פג מחשש לפרוץ מלחמה עם מצרים [ואכן, באותו היום פרצה המלחמה שנקראה: ‘מלחמת סיני’].
כ”ח כסלו תשי”ז (1956) – לאחר סיום המלחמה ביקר במפקדת פיקוד הדרום, בבית הקברות הצבאי בבארי, וביחידות צה”ל ברצועת עזה וסיני.
א’ שבט תשי”ז (1957) – יחד עם עמיתו, הרב הרצוג, פרסם מחאה חריפה וזעזוע על הדבקת כרזות אנטי יהודיות על הכותל המערבי בידי ערבים.
ח’ שבט תשי”ז (1957) – יצא לביקור הראשון בקיבוצים הלא דתיים. היו אלו קיבוצים מ’הקיבוץ הארצי’ של השומר הצעיר: גן שמאל, עין שמר, משמר העמק ומרחביה. בכל קיבוץ התקבל בכבוד, ניהל שיחה ישירה וגלוית לב עם חברי כל קיבוץ.
כ”ו שבט תשי”ז (1957) – יחד עם עמיתו, הרב הרצוג, ביקר אצל חיילי צה”ל ב’מפרץ שלמה’ ובאילת.
ד’ ניסן תשי”ז (1957) – לאחר שהגיעו אליו שמועות על חילול שבת במפעל הנייר בחדרה, הורה למזכיר הכללי של הרבנות הראשית, הרב א’ וולגלנטר, לבקר במפעל. הוא הגיע להסכמה עם מנכ”ל המפעל, שכל העבודות ייפסקו בערב שבת, תיקון וניקוי מכונות יעשה רק ע”י גויים. לאחר זמן התברר שגם יהודים מתקנים את המכונות בשבת. לכן פסק למוציאים לאור של ספרי הקודש – אין להדפיס ספרי קודש על נייר חדרה! פרצה מיד סערה גדולה בארץ ובתפוצות.
כ”ד אייר תשי”ז (1957) – בפגישה עם הרב נסים ונציגי הרבנות הראשית, הודיע נציג ‘המרכז החקלאי’ – שדרישתו לחסל את גידול החזירים בקיבוצים התקבלה, רק צריך זמן כדי ליישמה. נתן להם לעשות זאת עד ערב ראש השנה [רק 7 קיבוצים סירבו, אך לבסוף גם הם חיסלו את הדירים!].
ט’ חשון תשי”ח (1957) – הוזמן להשתתף בעצרת הממלכתית לציון יום השנה החמישי לפטירת נשיא המדינה הראשון, פרופ’ ח’ ויצמן. הוא הודיע למארגנים שלא ישתתף בה בשל חוסר סממנים יהודיים בטקס: 1. תאריך העצרת נקבע על פי תאריך הפטירה הלועזי ולא על פי התאריך העברי. 2. לא הייתה תפילת אשכבה, ולא אמירת ‘קדיש’ ופרק תהלים. קמה סערה בציבור הרחב.
כ”א טבת תשי”ח (1958) – בלשכתו נחתם הסכם בין הרבנות הראשית להנהלת מפעל נייר חדרה, לפיו העבודה בשבת תופסק על פי הכללים שקבע.
כ”א סיון תשי”ח (1958) – לקראת ישיבת הכנסת [שהיתה אמורה לדון על ההנחיות החדשות לרישום תושבי המדינה, שהוציא שר הפנים, ישראל בר-יהודה], הסביר – למושג ‘יהודי’ יש תוכן דתי, הנחיות אלו יפגעו באחדות העם, במעמד האישי, ובסטטוס קו.
ז’ תשרי תשי”ט (1958) – ארגן כנס מחאה, ב’היכל שלמה’ בירושלים, בו השתתפו כ-400 רבנים מכל החוגים, מהארץ ומהעולם. הכנס תמך בעמדת הרבנות הראשית, שהתנגדה בתוקף להנחיות החדשות של שר הפנים. הכנס הביא לשינוי דעתם של חברי הממשלה בעניין זה.
ו’ תמוז תשי”ט (1959) – לאחר שפרצו [בג’ בתמוז] מהומות בשכונה ואדי סאליב בחיפה על רקע טענות לקיפוח עדתי [בהתנגשות עם המשטרה אחד התושבים נפצע קשה], מינה משלחת, בראשות הרב יצחק אבוחצירא רבה של רמלה-לוד, כדי שתחקור את הסיבות למהומות. המשלחת הצליחה להשקיט במידה מסוימת את הרוחות. היא הגישה לו דו”ח מפורט. מסקנתה היתה – לא הפצוע הבעיר את האש, אלא מרירות, סבל וקיפוח בכל התחומים וחוסר במנהיגות.
י”ט אייר תש”ך (1960) – ביוזמתו הועלו לארץ עצמות החיד”א מליוורנו שבאיטליה. הספידו בעצרת בבית הכנסת ‘ישורון’ [מסע ההלוויה התקיים למחרת, הוא נקבר בהר המנוחות].
ט”ו כסלו תשכ”א (1961) – יזם כנס רבנים גדול שהתקיים בתל אביב. הרבנים מחו בתוקף על כוונת גורמים פוליטיים [בעיקר ממפא”י] להתערב בבחירות לרבנות הראשית. הם דרשו שלא לפגוע בעצמאותה.
אסרו חג סוכות תשכ”ב (1961) – על פי הזמנתו, דנו 10 רבנים ודיינים, בדבר יהדותם של ‘בני ישראל’ שעלו מהודו. הוחלט – למנות 4 רבנים שיפגשו עם מנהיגי העדה ויגבו מהם עדויות.
ח’ חשון תשכ”ב (1961) – מועצת הרבנות הראשית בראשותו, הכריעה – ‘בני ישראל’ הם יהודים, לכן מותר להינשא אתם. על כל רושמי הנישואין לקיים בירורים מתאימים לפני הנישואין [הייתה זו חוות דעתו של הרב נסים שהתקבלה ע”י חברי המועצה].
ט”ו חשון תשכ”ב (1961) – בעקבות מידע מהימן שקיבל, פרסם מחאה חריפה על חילול בית הקברות היהודי בהר הזיתים [הירדנים תכננו להופך אותו לגן עירוני] וקבר רחל [רחצו שם את מתיהם].
י”ט אב תשכ”ב (1962) – יצא בקריאה לוותיקן להימנע מכל שינוי בלוח השנה העלול לפגוע בקיומה ובשמירתה של השבת. ריכז מערכה שלימה נגד כוונה זו. פנה למומחה לאסטרונומיה, ולרבנים בחוץ לארץ שיפעלו בעולם הנוצרי והמוסלמי. ואכן, דבר זה לא בוצע.
א’ אדר תשכ”ג (1963) – הרב נסים פרסם ‘גלוי דעת’, בו הוא דחה בתוקף את החלטת בית המשפט העליון [שהתקבלה בכ”ח שבט] – לחייב את שר הפנים לרשום כנשואים את יהודה שלזינגר ואשתו הנוצרייה, שהתחתנו בקפריסין בנישואין אזרחיים.
כ”ב ניסן תשכ”ג (1963) – תמך בקריאה של האפיפיור יוחנן ה-23 לצמצם את מרוץ החימוש בעולם, ולמנוע אפליה גזעית ודיכוי המיעוטים.
ט”ז תמוז תשכ”ג (1963) – שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, אמר בהרצאה: קביעת ‘מיהו יהודי’ רק על פי האם, דומה ל’חוקי נירנברג’ הגזעניים. אמירתו עוררה זעם בציבור. הרבנות הראשית בראשותו, פרסמה הודעה חריפה בגנות דבריו, שהם סילוף ופגיעה קשה בעם ישראל ובתורתו, והם מבחינה יהודית-לאומית עלילה, התנכרות והתגרות.
א’ אלול תשכ”ג (1963) – פרסם הודעה [עליה חתמו רבים מרבני ישראל], במלאת עשור לחוק נישואין וגירושין, בה הוא התריע על הסכנה הצפויה מנישואי תערובת. ועדה מיוחדת של רבנים שהקים, ניסחה נהלים והוראות חדשות לרבנים בעניין רישום נישואין.
י”ח כסלו תשכ”ד (1963) – לאחר שהאפיפיור פאולוס ה-6 הודיע במפתיע על רצונו לבקר כצליין בפלשתינה (מבלי להזכיר את שמה של מדינת ישראל!), ממשלת ישראל, שלא קיבלה כל מידע על כך, החליטה לקבל את פניו בטקס ממלכתי בהשתתפות נשיא המדינה, ראש הממשלה, הרב הראשי לישראל, שרים ועוד. הרב נסים התנה את השתתפותו בטקס זה, בביקור גומלין של האפיפיור בלשכתו, או בביתו, או במרתף השואה בירושלים. הוותיקן לא אישר זאת, לכן, הרב נסים הודיע על סירובו להשתתף בקבלת הפנים. מיד פרץ פולמוס ציבורי עז, בארץ ובעולם, בתקשורת ומחוצה לה. לחצים אדירים הופעלו עליו כדי שישתתף בטקס זה, עד כדי איום לפטרו לאחר הביקור, אך הוא עמד איתן בדעתו, ודחה בתקיפות את כל ההפצרות.
ט”ז טבת תשכ”ד (1964) – שלח מכתב ברכה לאפיפיור לקראת ביקורו בארץ. האפיפיור לא הגיב על ברכתו!
כ’ טבת תשכ”ד (1964) – האפיפיור הגיע לביקור בארץ מירדן בכביש ג’נין–מגידו [דרך פרצה בגדר הגבול]. קבלת הפנים הממלכתית התקיימה בחצר המוזיאון בתל מגידו. הרב נסים לא השתתף בה. במשך כל הביקור, שנמשך כ-11 שעות וחצי, הקפיד האפיפיור שלא להזכיר את שמה של מדינת ישראל ובירתה ירושלים, כדי לא להכיר בהן. לאחר סיום הביקור שלח האפיפיור ממטוסו מברק תודה ל: “הוד מעלתו הנשיא שזר, תל-אביב”. מברק מבזה זה, שפגע בנשיא המדינה ובירתה ירושלים, הביא באחת למהפך גם אצל אלו שקטרגו, השמיצו ואיימו על הרב נסים. הם הודו בפה מלא: הרב נסים צדק ואנחנו טעינו, הוא הציל את כבוד העם היהודי!
כ”ג כסלו תשכ”ד (1963) – לאחר שהנהלת ‘צים’ החליטה לקיים באוניית הדגל שלה, ‘שלום’, שני מטבחים, כשר וטרף, שלח מכתב להנהלת החברה בו העמידה על החומרה שבדבר, ודרש ממנה לבטל מיד את ההסכם שחתמה עם ‘סנהדרין הרבנים בע”מ’ מארה”ב, על מתן כשרות למטבח הכשר.
י”ד אדר תשכ”ד (1964) – יו”ר מועצת המנהלים של ‘צים’ הגיע לביתו, והודיע שהמועצה החליטה לקבל את דרישתו ולקיים באוניית ‘שלום’ רק מטבח אחד, והוא יהיה כשר. מיד הורה למחלקת הכשרות של הרבנות הראשית להכשיר את מטבח האונייה.
ד’ ניסן תשכ”ד (1964) – התקיימו הבחירות למועצת הרבנות הראשית החמישית. לרבנים ראשיים נבחרו: הרב יצחק נסים והרב איסר יהודה אונטרמן.
כ”ה סיון תשכ”ד (1964) – הרבנים הראשיים פנו לשר המשפטים, ד”ר דב יוסף, בדרישה שינחה את היועץ המשפטי לממשלה לפעול נגד עורכי דין שערכו טקסי נישואין פרטיים לפסולי ומעוכבי נישואין [‘נישואי דליה’ ו’נישואי מכסיקו’].
א’ תמוז תשכ”ד (1964) – העניק היתר זמני לשוחטים ביישובי הדרום הקרובים למפעל הבשר ‘מרבק’, לשחוט בקר על אחריות הרבנים המפקחים במקום, ולשווק את הבשר גם למקומות אחרים. וזאת, עד שיקום גוף מרכזי לכשרות. העביר את הטיפול בפרשה לרבני הישובים הנוגעים בדבר.
כ”ז אב תשכ”ד (1964) – מאות מבני עדת ‘בני ישראל’, מוסתים ע”י חברי ‘הליגה למניעת כפיה דתית’, עלו לירושלים. הם פתחו בצעדת מחאה ובשביתה מול הסוכנות היהודית כנגד ההנחיות שהוציאה הרבנות הראשית לגבי רישומם לנישואין. בסיום הצעדה הם שרפו בובה בדמות הרב נסים, והשמיעו קריאות גנאי נגדו! זעם רב בציבור הרחב על מעשה שפל זה.
ח’ אלול תשכ”ד (1964) – כנס חרום גדול התקיים ב’היכל שלמה’ בירושלים. השתתפו בו כ-700 רבנים, שמחו נמרצות על הפגיעה ברב נסים בעת הפגנת עדת ‘בני ישראל’.
ג’ אדר ב’ תשכ”ה (1965) – יצא לביקור באנגליה על פי הזמנת ‘הפדראציה של היהודים הספרדים’ ורבה של אנגליה, ד”ר ישראל ברודי. נאם בוועידה השנתית של רבני אירופה. השתתף בעשרות פגישות עם ראשי קהילות ומוסדות יהודים.
י’ אדר ב’ תשכ”ה (1965) – הגיע לביקור במספר ערים בצרפת. התקבל בקבלת פנים חמה ביותר בקונסיסטאור המרכזי בפריז. ביקר בריכוזים הגדולים של יוצאי צפון אפריקה – עודדם לעלות לארץ.
כ”ח חשון תשכ”ו (1966) – החרים את קבלת הפנים לשגריר גרמניה הראשון בארץ, ד”ר רולף פאלוס, שהתקיימה בלחץ משרד החוץ בבית הרבנות הראשית, ‘היכל שלמה’.
ג’ תמוז תשכ”ו (1966) – יצא לביקור באירן. שם תקן תקנות חדשות ששפרו את מעמד האשה היהודיה וזכויותיה, ונסח כתובה חדשה. סייע בהקמת בית דין אחיד.
י”א תמוז תשכ”ו (1966) – יצא לביקור באיטליה. ביקר במוסדות היהודים ברומא ובערים נוספות.
א’ אב תשכ”ו (1966) – יצא לביקור בתורכיה. ביקר במוסדות הקהילה היהודית באיסטנבול. קיים פגישה עם הפקידות הבכירה של משרד החוץ שדנה בפעילות למניעת אנטישמיות.
ט”ו אב תשכ”ו (1966) – ערב הדיון הסופי בכנסת על ‘חוק האנטומיה’, ולאחר שהתגברו ניתוחי מתים בארץ, פרסמה הרבנות הראשית הודעה לציבור, עליה חתמו: הרבנים הראשיים חברי מועצת הרבנות הראשית, דיינים ורבני ערים, לפיה – ניתוח מתים אסור לפי דין תורה, הדבר מותר רק במקום פיקוח נפש מידי ובהסכמת רב מוסמך.
י”ז תשרי תשכ”ז (1966) – למרות המחלוקות שהיו ביניהם בעבר, שלח מכתב ברכה לראש הממשלה לשעבר, דוד בן גוריון, לכבוד יום הולדתו ה-80.
ט’ אדר ב’ תשכ”ז (1967) – הביע התנגדות עזה לקיום וועידת רבני אירופה שהיתה אמורה להתכנס ברומא [בשל מרכזיותה עבור הנצרות]. פנה לאגודת הרבנים השונות בארה”ב, וכן לרבנים בכל אירופה, וביקשם להצטרף ליוזמתו לבטל את הועידה. עשרות רבנים חתמו על מנשר בעניין זה [היא בוטלה בשל פרוץ מלחמת ששת הימים].
כ”ח אייר תשכ”ז (1967) – בעיצומה של מלחמת ששת הימים, בישיבה מיוחדת של נציגי העדות בלשכתו, הודיע ראש הממשלה, לוי אשכול – הרבנים הראשיים יהיו האחראים על הכותל המערבי והדרומי והמקומות הקדושים ששוחררו ע”י צה”ל. היה בין מנהיגי האומה הראשונים שהגיעו לכותל המערבי ששוחרר באותו היום.
כ”ט אייר תשכ”ז(1967) – למחרת, פרסם מנשר בו כתב: “ליום ירושלים… לא היה גדול כמוהו למן חורבן הבית!”. הרבנות הראשית בראשותו הודיעה שיש לקיים תפילת הודיה מיוחדת בשבת על הניצחונות המופלאים של צה”ל במלחמה.
ג’ סיון תשכ”ז (1967) – הרבנים הראשיים מינו ועדה לפיקוח על הכותל המערבי והמקומות הקדושים. הודעה על כך הם שלחו לראש הממשלה.
ז’ סיון (1967) – הרבנים הראשיים הגישו לשר הדתות, ד”ר זרח ורהפטיג, הצעה לחוק או תקנות להתנהגות הולמת ליד הכותל המערבי.
כ”ו סיון תשכ”ז (1967) – הרבנות הראשית פרסמה מנשר בו קראה לציבור הרחב להימנע מחילול שבת ליד הכותל המערבי.
כ”ו תמוז תשכ”ז (1967) – לאחר ששמע בחדשות שראש הממשלה, לוי אשכול, מצדד בגופים לא דתיים הדורשים להסיר את המחיצה, שהונחה בהוראת הרבנים הראשיים, ליד הכותל המערבי, הרבנים הראשיים שלחו אליו מיד מברק : “עניין מחיצה ליד הכותל הוא עניין הלכתי גרידא, ובסמכות הרבנים הראשיים לקבוע בדבר כפי ששורת הדין מחייבת”. ראש הממשלה נסוג מכך.
ג’ אב תשכ”ז (1967) – בישיבת מועצת הרבנות הראשית הוחלט – א. אין לשנות מסדרי האבלות, הצומות, התפילות והקינות בעקבות מלחמת ששת ימים. ב. כל הסידורים ליד הכותל המערבי, כולל חפירות ארכיאולוגיות, חייבים להיעשות רק בהסכמת הרבנים הראשיים.
ח’ אב תשכ”ז (1967) – העביר את בית הדין הגדול מבית הרבנות הראשית, ‘היכל שלמה’ המפואר, לבית הספר הערבי לבנות ליד הכותל הדרומי.
כ”ו תשרי תשכ”ח (1967) – דרש מראש העיר ירושלים, טדי קולק, לנקות את הרחבה המוזנחת שלפני הכותל הדרומי, ולסדר את הגישה לבית הדין הגדול.
פסל על הסף את התכנית של משרד הדתות לעיצוב הרחבה שלפני הכותל מערבי, שהוצעה ע”י האדריכל יוסף שיינברגר – שטח ממערב לרחבה יוגבה, וייוצר חיץ בין מקום התפילה לרחבה. לדעתו: “מימושה יהיה בכיה לדורות”. בעזרת אדריכלים מומחים, הגיש הצעה נגדית עם פרוגרמה דתית – כל הרחבה תהיה מקשה אחת בשיפוע מלמעלה, כדי לא לגמד את הכותל המערבי. צידד בהעמקת שטח הכותל ב-10 מ’ תוך חשיפת נדבכי האבן הקדומים.
כ”ט כסלו תשכ”ח (1967) – הרבנים הראשים שלחו מכתב לשר הדתות, ד”ר ז’ ורהפטיג, בו הם מחו על שהחלו חפירות ליד הכותל המערבי מבלי להרוס את הבתים מדרום לו.
ח’ טבת תשכ”ח (1967) – בישיבת מועצת הרבנות הראשית קבע – במלחמת ששת הימים היתה הצלה ממות לחיים, לכן יש לקבוע את כ”ח אייר כיום חג, דעתו התקבלה [בי”ז אדר – קבעה המועצה סדר תפילה מיוחד ליום זה שכלל אמירת הלל בברכה].
י”ג שבט תשכ”ח (1968) – דרש משר הדתות להפסיק את הבנייה ליד הכותל המערבי על פי התכנית שנפסלה.
י”ט שבט תשכ”ח (1968) – ‘הוועדה ההלכתית לענייני המקומות הקדושים’ שמינתה הרבנות הראשית, פסקה – אין לקיים חפירות ליד הכותל הדרומי ובסביבתו מפאת קדושתו. הרב נסים תמך בכך, הרב אונטרמן סבר שמותר. מועצת הרבנות הראשית קיבלה את דעתו של הרב נסים, והחליטה – כל 4 הכתלים המקיפים את הר הבית קדושים.
כ’ שבט תשכ”ח (1968) – ביקר בכותל המערבי עם הממונה על המחוז וגילה, שמשרד הדתות הקים מחיצה בגובה 120 ס”מ בין המפלס העליון לתחתון, על פי התכנית שנפסלה [הם התכוונו להגביה עד 2 מ’]. כעס מאוד, דרש מעובדי מע”ץ להנמיך את הקיר ב-60 ס”מ כפי שסוכם. יחד עם עוזרו עקר אבנים מהקיר. מעשה זה עורר פולמוס ציבורי סוער. כתב מכתבים נזעמים לשר הדתות, ד”ר ז’ ורהפטיג, על השינוי. הושגה פשרה – גובה הקיר יהיה רק 90 ס”מ.
דחה בתוקף את תכנית משרד הדתות לטעת עצים ושיחי נוי במפלס העליון של הכותל המערבי.
כ”ט שבט תשכ”ח (1968) – לאחר שקיבל הודעה, שארכיאולוגים בראשות ד”ר מאיר בן-דב פלשו לבניין בו שכן בית הדין הגדול ותפסו 2 חדרים, הגיע למקום ודרש מהם לפנות מיד את החדרים. פרצה מחלוקת קשה בין הצדדים.
א’ ר”ח אדר תשכ”ח (1968) – מחה בפני ראש הממשלה על פלישת הארכיאולוגים לבניין בית הדין הגדול ליד הכותל הדרומי.
ה’ אדר תשכ”ח (1968) – לאחר שנה של דיונים, הגיש תזכיר ל’ועדת השרים לענייני המקומות הקדושים’ על השתלשלות העניינים בכותל המערבי והמזרחי. הוא צרף את הצעותיו לתקנות לחפירות ליד הכותל המערבי. הרבנים הראשיים נפגשו עם חבריה.
י’ אדר תשכ”ח (1968) – הגיע עם שר הביטחון, משה דיין, וראש העיר, טדי קולק, לסיור ברחבת הכותל המערבי [כדי לבדוק את החפירות שם ואת גובה המפלס], ולאורך הכותל הדרומי.
ל’ ניסן תשכ”ח (1968) – יצא לביקור בארה”ב ובקנדה, קבלת פנים המונית בשדה התעופה קנדי. ביקר בישיבת מועצת הביטחון של או”ם, וכן, ב’ישיבה–אוניברסיטה’, שם דרש מהרב י”ד סולוביצ’יק לעלות לארץ [וכן מהאדמו”ר מלובביץ’]. נאם בפתיחת הועידה השנתית של ‘איחוד הקהילות היהודיות’. בדרך חזרה לארץ ביקר בהולנד, באנגליה בגיברלטר.
כ”ח אייר תשכ”ח (1968) – השתתף בשוויץ בעצרת המרכזית לכבוד ‘יום ירושלים’. השתתפו בה 1000 איש משוויץ, איטליה וצרפת. הוא קרא להם לעלות לארץ.
כ”ט סיון תשכ”ח (1968) – יצא לביקור ברומניה, היה זה ביקור ראשון בארץ קומוניסטית. הוא השתתף בחגיגות 20 שנה לכהונת הרב הראשי, הרב ד”ר משה רוזן. ביקר במוסדות היהודים בקונסטנצה ובבוקרשט. הזמין את מופתי לבית השגריר הישראלי. קיים פגישות עם השר הממונה על הדתות (בא למלונו!), ועם האפטריארך של הכניסיה הרומנית – ביקש ממנו שיפעל למתן חופש יציאה ליהודים מרומניה.
י”ז תשרי תשכ”ט (1968) – דרש משר הביטחון, משה דיין, לפתוח שער נוסף לרחבת הכותל המערבי.
ב’ כסלו תשכ”ט (1968) – פרסם התנגדות נמרצת להמלצת נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, למחוק את סעיף הלאום ממרשם התושבים [וזאת, עקב דרישת רב סרן בנימין שליט, פסיכולוג בחיל הים, לרשום את ילדיו, מאשתו הגויה, כבעלי לאום יהודי]. כעבור שלושה שבועות [בכ”ד טבת] התקיים בבניני האומה בירושלים כנס חירום, בו השתתפו כ-1000 רבנים מהארץ ומהתפוצות! פתח את הכנס, קבע – “שום כוח בעולם לא יכול לבולל את עם ישראל בעמים!” [בט”ז שבט תש”ל (1970) – בג”ץ ברוב של 5 מול 4 הורה לרשום אותם כבקשתו. הגיב בחריפות על החלטה זו.]
י”ב טבת תשכ”ט (1968) – תקף בחריפות את האפיפיור, שלא גינה רצח יהודים [בא’ כסלו מחבלים החדירו מכונית תופת לשוק מחנה יהודה בירושלים, 12 נהרגו ו-52 נפצעו], אך כן גינה פגיעה במתכות – במטוסים [ב-ו’ טבת תשכ”ט – כתגמול, צה”ל פשט על נמל התעופה בבירות והשמיד 14 מטוסים, איש לא נפגע! האפיפיור גינה את הפשיטה –’יום שחור’]. בישיבת הממשלה התקיפו אותו מספר שרים על תגובתו החריפה מדי והעצמאית, והאשימו אותו שהוא מזיק למדינת ישראל. עיתון הוותיקן התנצל בעקבות התקפתו של הרב נסים, והוסיף שדברי האפיפיור הוצאו מהקשרם.
כ’ תמוז תשכ”ט (1969) – פנה בדרישה לשר הדתות, ד”ר זרח ורהפטיג, להחזיר את האבן מהכותל המערבי, שנלקחה לתצוגה בחוץ לארץ.
א’ אב תשכ”ט (1969) – קרא לממשלה ולכל הנוגעים בדבר, להפסיק את החפירות ליד הכותל המערבי והדרומי.
כ’ אב תשכ”ט (1969) – פרסם ‘גילוי דעת’ כנגד הרעיון להפוך את אזור כותלי הר הבית לאתר היסטורי [הודעתו באה בהקשר לוויכוח אודות הקטע הנוסף של הכותל המערבי שנחשף לאחר הריסת המבנים מדרום לרחבת התפילה].
כ”ז חשון תש”ל (1969) – בעיצומה של השבת, נתן שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון, היתר להפעיל את הטלוויזיה בליל שבת. פרסם הודעה חריפה בה כתב, שזו: “פגיעה בנפשה של היהדות ובכבוד עמנו”!
י”ב סיון תש”ל (1970) – הבהיר שבית המשפט העליון חרג מסמכותו כאשר אישר נישואין פרטיים של כהן וגרושה.
כ”ח כסלו תשל”א (1970) – פנה בקריאה לאפיפיור – להורות למאות מיליוני מאמיניו, לפעול מיד להצלת שני היהודים שנדונו למוות בברית המועצות, לשחרור האסירים, ולמתן היתר יציאה ליהודים מארץ זו.
כ”ז אדר תשל”א (1971) – מועצת הרבנות הראשית קיבלה את נוסח ההחלטה שכתב, בשינויים מסוימים, לגבי גיור העולים החדשים שהחלו להגיע בהמוניהם מברית המעוצות. הוחלט – לזרז את תהליכי הגיור שלהם, להקים בית דין מיוחד שיתמחה בגיור, להקים בתי אולפנא לגיור, ולמנות 3 רבנים מוסמכים מטעמה שיצאו לוינה לטפל שם בענייני גיורם.
כ”ז שבט תשל”ב (1972) – שלח מברק מחאה לראש העיר, טדי קולק, על קדיחת 6 חורים ב’כותל הקטן’ [העירייה שלחה פועלים ערבים לתחזק בית ישן שמט ליפול, לצורך זה הם קדחו 6 חורים בכותל המערבי].
ז’ חשון תשל”ג (1972) – לקראת הבחירות למועצת הרבנות הראשית השישית, הציג את מועמדותו לתפקיד הרב הראשי בפעם השלישית [נבחר הרב עובדיה יוסף יחד עם הרב שלמה גורן].
תשל”ו (1976) – קיבל תואר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן.
ט’ אב תשמ”א (1981) – בן 85, נפטר, על פי עצת הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב מרדכי אליהו, נקבר בהר הזיתים ליד רבו, הרב שלמה אליעזר אלפנדרי.