סבי / אפרת (נסים) כהן

בס"ד

סבי /  אפרת (נסים) כהן

מתוך הספר "דמויות מופת בציונות הדתית" בהוצאת מכון מופ"ת נחלים

סבי, הרב יצחק נסים, נפטר שנים אחדות טרם הולדתי. כבר בילדותי שמעתי עליו סיפורים רבים, קראתי עליו, קראתי מכתביו והבנתי כמה הפסדתי בכך שלא זכיתי לפגוש אותו אישית ולהכיר מקרוב את דמותו המיוחדת.

סבי, נולד בעיר בגדד בירת עירק, בשנת תרנ"ו (1895) בנר ראשון של חנוכה, זמן שישראל אומרים בו "על הנסים" ומכאן שמו.

כבר בילדותי ניכרה אהבתו הגדולה לספר. הוא היה שולף ספרים, מעיין בהם, מקשה קושיות ומתרץ. הוא החל לרכוש לעצמו ספרים שבמהלך השנים הצטברו לספרייה בת אלפי כרכים.

בהיותו נער התלבט בתפיסתו החדה והמהירה, בעמקות המחשבה ובבקיאות עצומה. מוריו ורבותיו התרשמו ממנו וראו כי נער זה נועד לגדולות.

במלאות לו ח"י שנים הגיע ללמוד בבית מדרש בו למדו גדולי הרבנים של יהדות בבל. למרות גילו הצעיר, השתלב בלימוד המעמיק וזכה להערכה רבה מרבותיו. יחד עם לימודיו עסק גם בצרכי ציבור. שמו של הרב נסים הלך והתפרסם ורבנים גדולים פנו אליו בשאלות הלכתיות. גם הענק, רבי ישראל מאיר הכהן מראדין בעל "החפץ חיים", היה אתו בקשרי מכתבים. בפתיחה לאחד מהם כתב לו "כבוד הרב המאור הגדול… ירא אלוקים באמת… מורנו הרב יצחק נסים… עיינתי וראיתי שרב כוחו באורייתא, בחריפות ובבקיאות…" ואף בירכו "יזכה להגדיל תורה ולהאדירה." ברכה שאכן התקיימה בו.

בהיותו בן עשרים ושמונה שנים, עלה לארץ יחד עם רעייתו ויקטוריה. את הדרך לארץ עשו השניים לא במטוס, לא באונייה ולא בעגלה, אלא על גבי חמורים, מהלך של חודש ימים.

סבי התיישב בירושלים, משאת נפשו, וגם כאן המשיך כדרכו ועסק בתורה לשמה ובענייני ציבור.

ברבות הימים, חלה הראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והזמין אליו את הרב נסים. הרב סיפר לו כי חלם חלום ופשרו היה ברור לו – על הרב נסים לשבת על כיסא הרב הראשי ולהיות הראשון לציון הבא.

בתחילה סירב לבקשה זו, אך אחרי שרבנים ואישי ציבור לחצו גם הם על הרב לחזור בו מסירובו הסכים להגיש את מועמדותו לתפקיד הנכבד.

ביום ו' בניסן תשט"ו הוכתר הרב נסים לתפקיד הראשון לציון, הרב הראשי לישראל ולנשיא בית הדין הגדול בירושלים. הוא ראה בתפקיד מחויבות גדולה ובנאום ההכתרה דיבר על היעדים המוצבים בדרכו ובסיום דבריו נשא תפילה: "ה' אלוקי ישראל… תן לעבדך לב מבין ושומע, הורהו דרכך ונחהו בעצתך למען יוכל לשאת את עמך הגוי הגדול הזה בדרך האמת והיושר…"

דברים רבים וטובים אפשר לספר על סבי, אך מפאת קוצר היריעה, בחרתי לספר רק כמה תכונות ופעולות אשר בלטו ואפיינו במיוחד את דרכו כרב ראשי.

בראש מעייניו עמד הרצון לאחד את העם ולקרב את הלבבות. פעולות רבות נבעו משאיפה זו והפכו אותה הלכה למעשה הרב ראה צורך להגיע לכלל הציבור היהודי היושב בארץ ובתפוצות ולא לפנות רק לציבור הדתי. לשם כך ערך ביקורים בקיבוצים, במושבים ובערים, בעיקר במקומות שהיו רחוקים מהמסורת.

בביקוריו חיפש דרך להגיע אל הדור הצעיר שצמח במדינה. רצונו היה למצוא את המאחד בין חלקי העם השונים וליצור הידברות ביניהם ולפיכך חיפש את הטוב שבכל קבוצה וקבוצה. כך למשל, אחרי ביקור באחד הקיבוצים של השומר הצעיר, כתב לאנשי הקיבוץ: "מצאתי אתכם דבקים בכל נפשכם במצוות ישוב הארץ והפרחת שממונה, שהיא מצווה גדולה בתורה ואתה דבקות אי אפשר לה ביודעין או שלא ביודעין, שלא תהא יונקת ממקור ומשורש צמיחתה – בתורת ישראל." מביקורים אלו צמחו קשרים מתמשכים בין הרב לבין תושבים מהקיבוצים והמושבים. 

הרב נסים לא הסתפק בביקורים רק בתוך מדינה ישראל ולשם אותה מטרה יצא גם לחוץ לארץ לפגוש את יהודי התפוצות, לקרבם ולעודדם לעלות לארץ.

עולה מצרפת סיפר את הסיפור הבא:

"באחד ממסעיו הגיע הרב נסים לכנס שנערך לכבודו בעיר שטרסבורג שבצרפת. כדרכו עודד את היהודים שם לעלות לארץ. חלק מהשומעים הגיבו כי הישיבה בארץ קשה והפרנסה מצויה בדוחק. הם אף הוסיפו ואמרו כי דווקא בשהייתם בגלות ולא בארץ הם מסייעים לישראל, כיוון שהם אוספים תרומות ליהודים היושבים בארץ הקודש. בתגובה לכך המשיל הרב משל ואמר כי ארץ ישראל דומה לאישה מינקת. ככל שהילד יונק יותר כך מתרבה החלב ומשביח. אם יבואו יהודי הגולה לשבת בארץ, יעבדו בה ויפתחו אותה יראו כי יקבלו ממנה לא רק חלב, כי אם דבש, שהרי לא לחינם נקראת היא "ארץ זבת חלב ודבש".

בתקופת כהונתו, הגיעו לארץ עולים רבים מעדות שונות, בעלות מנהגים שונים. בין העדות הייתה היבדלות והפרדה. הרב פעל להפלת מחיצות עדתיות, בין השאר העלה את האפשרות של יצירת נוסח תפילה אחיד – ארץ ישראלי. עמדה זו הנחתה אותו גם כשבא לפסוק הלכה. דוגמה לכך ניתן לראות בפסיקה שפסק הרב שנים רבות לפני קום המדינה, בטרם נבחר לכהן כרב ראשי:

כאשר עלתה שאלה הלכתית על קופות צדקה שהגיעו מבגדד לירושלים, האם צריך לחלק את הכסף רק בין בני העדה הבבלית או לכלל עניי ירושלים? הרב נסים פסק שהכסף צריך להינתן לכלל העניים. גישה זו הייתה נר לרגלו לאורך כל הדרך.

רצונו העז של הרב נסים לקרב את הלבבות בא לידי ביטוי גם בכך שפתח את ביתו לקהל הרחב. עד היום אני שומעת מאנשים על החוויות שהיו להם בקידושים בבית סבי, קידושים אותם נהג לערוך מדי שבת בשבתו. לקידושים הגיעו מגוון רב של אנשים מזרמים וציבורים שונים. רבנים, אנשי רוח ואנשי מדע מהארץ ומחו"ל ובעיקר סטודנטים צעירים. כולם התקבלו במאור פנים ולכולם ניתנה ההזדמנות לשאול שאלות, לעלות בעיות ולהביע את דעתם באופן חופשי.

כך קיים הרב נסים את מה שדרש בנאום ההכתרה שלו, כשציטט את קודמו בתפקיד, הרב עוזיאל: "ודע והכר תפקידך הקדוש – לקרב ולא להרחיק, לחבר ולא להפריד." נאה דרש ונאה מקיים.

סיפור מפורסם אחד נקשר בשמו של סבי, ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי לבקר במקומות הקדושים לנצרות בארץ. התכונה לקראת ביקורו הייתה רבה. אפילו כביש חדש נסלל לכבודו, כביש שעד היום יש הקוראים לו כביש האפיפיור. המדינה התכוננה לקבל את פניו בטקס ממלכתי, אשר במסגרתו היה צריך הראשון לציון ליטול חלק בקבלת פניו של האפיפיור במגידו, אך הרב הראשי סירב.

הוא סבר שאם הוא יוצא לקבל את פני האפיפיור, אזי על האפיפיור, כראש הדת הקתולית, להשיב ביקור גומלין לראש הדת היהודית או לעשות מחווה כלשהי של נימוס כלפי הדת היהודית. הוא סבר שאם לא יתקבל תנאי זה יווצר הרושם, חלילה, שמעמד הדת היהודית וראשה – נחותים ולא היה מוכן לתת לכך את הגושפנקא שלו.

סירובו עורר את זעמה של ממשלת ישראל. התקשורת ביקרה אותו וכתבה עליו דברי שטנה. הטענה כלפיו הייתה כי בסירובו הוא גורם נזק גדול למדינה ועלול להביא לידי פורענות בעם היהודי באשר הוא על ידי הנוצרים. האיומים לפטרו מתפקידו והניסיונות הרבים לשנות את דעתו – לא צלחו. כאיש עקרונות וכשומר על כבודה של היהדות עמד על שלו.

תוצאות הביקור הצדיקו את עמדתו של הרב נסים ואף אלו שהתנגדו תחילה לעמדתו הודו: "זקפת את קומתנו".

נדמה כי תכונה זו של זקיפות הקומה היהודית והעשייה ללא משוא פנים מאפיינת את אישיותו של סבי בכל דרכיו וכן בכהונתו כרבה הראשי של ישראל.

תחושת האחריות כלפי התורה, העם והארץ היא אשר הכתיבה את הליכותיו, מעשיו והחלטותיו במהלך ח"י שנות כהונתו.

אמנם שנים רבות חלפו מאז כיהן סבי כרב ראשי, אולם אני מרגישה כי הדברים שלמדתי ממנו עכשוויים הם ביותר. הרצון לאחד ולקרב את חלקי העם השונים, הגאווה היהודית והמסירות למסורת ישראל חשובים ונצרכים כל כך גם בימינו אנו. הלוואי שנזכה להמשיך את דרכו זו ונפעל, כל אחד ואחת מאיתנו, מתוך אמונה ובזקיפות קומה למען עמנו וארצנו.

הרב יצחק נסים נפטר ביום תשעה באב שנת תשמ"ב.